מסיפור לסרט כיתתי

הדרך מסיפור לסרט כיתתי

מורה טוב הולך לפני המחנה. המחנה שאנו מובילים עם קשה עורף, יודע הכול והוריו עוד יותר. דבר לא השתנה מאז משה דשדש ארבעים שנה במדבר הגדול והחם הזה, הכול אותו דבר, אולי קצת הפלאפונים יותר משוכללים והחיבורים לאינטרנט יותר מהירים, אבל זהו. היום סיר הבשר יש לו ארבעה גלגלים, הנעה קדמית ואחורית והגה כוח. 

בראשית שנות התשעים, במאה שעברה, עבדתי עם חבורות רחוב. עשינו איתם סרטים, חברי שמואל שבא מתעשיית הפרסומת ואנוכי, עובד חבורות רחוב. זכינו להצלחה רבה, לימדנו אותם מושגים בסיסיים בצילום (וגם אני למדתי משמואל...), צילמנו וערכנו. אט אט הסרטים נכנסו לעולם הסמים ושאר דברים המעסיקים אותם. תוכנית היל"ה ומשרד הרווחה שילמו ומימנו את כניסתי (עם המצלמה) לנבכי נשמתם של אותם נערים שלא מצאו מקומם ב'חינוך הפורמלי'. עבדתי בשכונות רבות, נערים רבים הגיעו אלי ללמוד ולעבוד יחד איתי. עושים סרטים. 

כאשר שבתי ללמד בחטיבת הביניים (כאמור לאחר מספר שנים של עבודה בפרויקט להב"ה באוניברסיטה העברית וניהול מכינת העיוורים) חשבתי שאני צריך לדבר אחרת, לסחוף אותם אחרי לעשייה אחרת, ומה שטוב ומעניין ברחוב, בטח יצליח בכיתה. אכן כך. 

העבודה מתמקדת בכמה מישורים, הראשון הוא היצירתי, קוראים בכיתה מספר סיפורים (צ'כוב תמיד רלבנטי, אם כי התרגומים קצת מיושנים ושפתם ארכאית), התלמידים בוחרים סיפור אותו רוצים לעבד. יש להם חופש מוחלט - להוסיף דמויות, להוריד, לשנות קצת. במקביל עובדים על המישור הקבוצתי, הם מתחלקים לקבוצות, אייני מרבה להתערב (רק כאשר אין ברירה. טוב לערב מחנכת בשל שיקולים חברתיים). לכל קבוצה בעלי תפקידים: ראש קבוצה (הכי כריזמתי), תסריטאי, צלם (יש לו מצלמת וידאו בבית), שחקנים (כיתה אחת שלי הגדילה לעשות, ערכו מבחני בד, זה היה שובר לבבות…). 

אחר כך עברנו למעט מושגי יסוד: תסריט, לוקיישן, דמות (עבדנו רבות על אפיון דמות גם בספרות וגם בתיאטרון) תפאורה. דברנו מעט על זוויות צילום ותנועת מצלמה (עיקר הרעיון - התהליך וההכנה, עיבוד סיפור וראייתו בזווית שונה, של אמן).

הם כתבו תסריטים (כמו מחזה), נתנו לי לקרוא, דיברנו וניתחנו. תכננו כיצד תעמוד מצלמה, תנועת מצלמה. התהליך הזה חשוב ויקר מבחינת ההשפעה החברתית, קבוצתית. זה היה לא פשוט, הרבה יוקרה ומאבקים השתרבבו לעבודה. אבל זה צלח. 

השיא היה יום צילום: הם עבדו בקבוצות במקומות שהוכנו מראש (תמיד בית של תלמיד, עם שתייה ואוכל וכמובן קשר טלפוני. כל קבוצה הכינה את המקום מראש. היו לי מספרי טלפון של כולם. הם היו אחראיים להגיע בזמן ולדווח. קבוצה שצילמה סרט על השואה, מצאה בית ישן שהתאים לעלילה. במקרה אחד עבדתי עם כיתה שלמה, יחד. עבדו על סיפור של ציכוב: 'כינורו של רוטשילד'. יום שלם צילמו, בדקו סאונד, התווכחו. בין העצים מתחו חבל, תלו עליו תלבושות. הכינו אוכל. חגיגה יצירתית. 

מה שמיוחד בסגנון זה, שלעולם לא סיימו את העבודה ביום, תמיד צילמו עוד… ועוד…שבתות…אחה"צ. מרצונם ובהתלהבות. עובדה.

דוגמאות: